החלק הפנימי של מערכת קירור נוזלים ברמת מגה וואט- הוא אזור מלחמה כימי ומכני. טמפרטורת נוזל הקירור עולה מ-25 מעלות ל-85 מעלות תוך פחות מ-60 שניות. עליות לחץ פוגעות בלולאה בכל פעם שרכב מתחבר לחשמל. והנוזל עצמו - תערובת של מים, אתילן גליקול ותוספי- אנטי קורוזיה - אוכל לאט את המתכות הנפוצות. בסביבה זו, מיכל הרחבה העשוי מכל דבר פחות מפלדת אל חלד הוא כישלון שמחכה לקרות.
בואו נפרק את הכשלים של חומרים אחרים:
מיכלי פלסטיק/מרוכבים: הם זוחלים תחת לחץ גבוה מתמשך, מפתחים מיקרו-סדקים כתוצאה ממחזוריות תרמית, והופכים שבירים תוך שנתיים מחשיפה מתמדת של 90 מעלות. מיכל סדוק ב-12 בר הופך לגייזר בוער.
מיכלי אלומיניום: אמנם קל משקל, אלומיניום פגיע לקורוזיה גלוונית בשילוב עם מחליפי חום נחושת או אביזרי פליז - תצורה סטנדרטית במטענים-בהספק גבוה. קורוזיה בבור מובילה לדליפות חריר המוציאות לאט נוזל קירור ולחץ.
פלדת פחמן סטנדרטית: חלודה היא האויב. אפילו עם ציפויים, ההתפשטות וההתכווצות התרמית חושפת בסופו של דבר מתכת חשופה לנוזל הקירור, מה שמוביל להיווצרות בוצה שסותמת שסתומים ורדיאטורים.
נירוסטה (דרגות אוסטניטיות, אם כי אין שמות ספציפיים) מציעה שילוב ייחודי: חוזק מתיחה גבוה להתמודדות עם קוצים חוזרים בלחץ של עד 15-20 בר, עמידות יוצאת דופן בפני פיצוח קורוזיה של כלוריד- כתוצאה מתוספי נוזל קירור, ומקדם התפשטות תרמית התואם לחומרי צנרת נפוצים. יתר על כן, המשטח הפנימי החלק שלו מונע גרעין בועות - קריטי מכיוון שבועות אדים שמתמוטטות בתוך מיכל עלולות לשחוק מתכת כמו מתכת חול (תופעה הנקראת cavitation).
בהטענת-על ברמת MW-, אמינות היא לא מותרות - זו דרישת בטיחות. מיכלי הרחבה מנירוסטה לא רק מתפקדים טוב יותר; הם הבחירה הכדאית המסחרית היחידה לחיי שירות של 10 שנים ללא תחזוקה. תקמצן על החומר, וכל עמדת הטעינה הופכת לאחריות.
